החלטה בתיק ע"א 3836/04

בפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת.

1.       הערעור שבכותרת הוגש ביום 22.4.04. ההחלטה נשוא הערעור ניתנה על ידי ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין ביום 25.2.04. נוכח הוראת תקנה 13 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), התשכ"ה - 1965, המחילה על המקרה שבפניי את תקנות סדר הדין האזרחי, המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר הינו 45 ימים מהמצאת ההחלטה לידי המערער.

לטענת המשיבה, ביום 26.2.04 נשלח על ידה העתק של ההחלטה למשרדי מס שבח ברחובות. עוד מציינת המשיבה, כי באת כוח המערער הצהירה, בדיון שנערך בתיק אחר ביום 29.2.04, כי נמסר לה העתק מן ההחלטה ימים אחדים לפני כן.

2.       לטענת המערער, הומצא פסק הדין לידי פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) ביום 8.3.04. המערער גורס, כי נוכח מועד זה, הוגש הערעור שבכותרת במועד. לטענת המשיבה הנסמכת על דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר ביום 29.2.04, משיב המערער כי הדברים נאמרו על ידי פרקליטה (הגב' בורשטיין) אשר לא טיפלה בעניין שבכותרת, ואשר קיבלה את העתק פסק הדין באמצעות הפקסימיליה מאת עורך דין, אשר ייצג בתיק האחר את הצד שכנגד. מתברר עוד כי לעורכת הדין המטפלת מטעם המערער בהליך שבכותרת (היא הגב' אנגלרד) נודע במהלך השבוע שהחל ביום 1.3.04 על מתן ההחלטה בהליך זה, ועל רקע זה ביקשה כי ההחלטה תצולם עבורה, ובעקבות זאת התקבלה ההחלטה בידיה לראשונה ביום 8.3.04.

אשר לטענה בדבר שליחת העתק מן ההחלטה למשרדי המערער ברחובות ביום 26.2.04, משיב המערער כי לא היתה בכך המצאה כדין, נוכח הוראת תקנה 485 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הקובעת כי "המען להמצאת כתב בי דין למדינה יהיה משרד פרקליט המחוז שבו נמצא מקום מושבו של בית המשפט הדן בתובענה".

3.       אין המשיבה טוענת, כי עובר ליום 29.2.04 בוצעה המצאה כדין של ההחלטה לידי המערער. טענתה היא, כי נוכח העובדה שלמערער ולפרקליטה מפרקליטות המדינה נמסר העתק של ההחלטה, יש לראות את המערער כמי שידע על ההחלטה ותוכנה, ועל כן, כך הטענה, מן הראוי לחשב את מירוץ המועדים החל מאותו מועד, ולא ממועד ההמצאה כדין.

4.(א)  לעניין זה קיימות שתי גישות בסיסיות. גישה אחת מתמקדת בשאלת חוקיותה של ההמצאה שנעשתה. גישה זו אומצה, למשל, על ידי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, אשר פסק כי "....בהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה'המצאה' ולא כלל ה'ידיעה'. לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהנסיון מורה, לשבש את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותרת לגבי תאריך הידיעה" (בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד (2) 840).

ניתן אף להצדיק הלכה זו באינטרס כללי כי בביצוע המצאה תהיה הקפדה על קיום הוראות הדין. על חשיבותו של אינטרס זה עמד השופט זוסמן (בתוארו אז) בע"א 121/60 שרונה נ. שיינברג, פד"י י"ד (3) 2187, 2189, בציינו כי "מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הדין לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז.......יתהווה מצב בו לא תהא לבית המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק הדין".

(ב)     כנגד גישה זו, קיימת פסיקה המצדדת בכלל גמיש יותר, אשר מתמקד בידיעתו של בעל דין על ההחלטה שהומצאה. גישה זו מעוגנת בכך שתכלית ההמצאה היא הבאתו של עניין לידיעתו של בעל דין. אם תכלית זו התקיימה, אין מקום, לפי גישה זו, לכך שפגם טכני במהותו בהליך ההמצאה יגרור מסקנה כי ההמצאה היתה כלא היתה. גישה זו נתקבלה בכמה מקרים (ראו ע"א 203/84 פ"ד מ(1) 328; רע"א 1113/97).

(ג)       בפרשה אחרת שנדונה בפניי לאחרונה (בש"א 6171/04 מיכאלי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ) ציינתי, כי בדרך כלל ניתן בפסיקה משקל לפגמים בהמצאה כאשר אלה גרמו לאי ודאות ביחס לטיב הידיעה של בעל הדין, או למועד האחרון להגשת הליך. לעומת זאת, כאשר הפגם המדובר לא עורר ספק של ממש בשאלת הידיעה או בשאלת המועד להגשת הליך ערעורי, אומץ לא אחת כלל הידיעה (ראו, להבחנה דומה, ע"א 861/01 אילוז נ' לוי, דינים עליון נט 283).

עוד צויין בפרשת מיכאלי, כי גישה זו תואמת את הוראת תקנה 526 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984, בה נקבע, כי "אי קיום תקנות אלה או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך בית המשפט". הוראה זו מחילה על תקנות סדר הדין האזרחי את עיקרון הבטלות היחסית על תקנות סדר הדין האזרחי. היא מסמיכה את בית המשפט לשקול, בכל מקרה ומקרה, את כלל נסיבות העניין, ובהן חומרת הפגם בו מדובר, האם גרם הפגם לתקלה כלשהי, האם גרם לפגיעה כלשהי בציפיות או בזכויות הדיוניות של מי מבעלי הדין, האם יצר הפגם אי וודאות העלולה להשליך על תקינות ההליך, האם מנע הפגם את מימוש תכליתו של ההליך בו מדובר או פגע פגיעה של ממש בתכלית זו, וכפועל יוצא מכל אלה, האם יש הצדקה למסקנה כי בשל הפגם שנפל, ההליך הנוגע לעניין היה חסר תוקף. צויין, כי הוראה זו מאפשרת, בעיקר באותם מקרים בהם פגם בהמצאה לא הטיל צל על ידיעתו של בעל דין על החלטה ולא עורר אי ודאות של ממש בדבר המועד להגשת הליך, לקבוע כי חרף הפגם, אין לומר כי לא בוצעה המצאה כדין.

5.        כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה זה? נראה לי, כי קיימים במקרה זה שלושה מרכיבים בולטים, אשר בהצטברם מונעים קביעה כי נוכח מסירת ההחלטות לידי אורגנים שונים של המדינה נוצרה ידיעה השקולה להמצאה.

6.        ראשית, בנסיבות העניין קיים ספק של ממש בדבר המועד האחרון להגשת ההליך. הפער בין המועד לגביו טוענת המשיבה כי גובשה ידיעה לבין המועד בו בוצעה המצאה כדין הינו של ימים. קיימת אי ודאות בדבר טיב הידיעה של הפרקליטה שטיפלה בעניין במועד הרלוונטי, היא הגב' אנגלרד, עד ליום 8.3.04, בו הומצאה ההחלטה כדין לידי המערער. ספק זה פועל כנגד אימוצו של כלל הידיעה במקרה זה.

7. (א)  שנית, אין כל טענה כי בוצעה המצאה כדין לידי המערער לפני יום 8.3.04. אף אין יסוד לקבוע כי בוצעה המצאה כאמור. אינני סבור, כי זהו מקרה מתאים להפעלת הוראת הבטלות היחסית שבתקנה 526 לתקנות סדר הדין.

כפי שעולה מן התצהיר של הגב' אנגלרד, אשר צורף לתגובת המערער, בפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) עובדים מעל 80 פרקליטים, ובפרקליטות מיסוי וכלכלה 17 פרקליטים. כל אחד ואחד מפרקליטים אלה מייצג, מעצם תפקידו, את המדינה, ובכלל זה, את המערער. עם זאת, ידיעתו של אחד הפרקליטים על החלטה פלונית שהגיעה לידיו שלא בדרך של המצאה פורמלית, בעניין בו אינו מטפל, אינה מלמדת בהכרח על ידיעה של הגורם המטפל הרלוונטי על ההחלטה. במצב זה, אין הצדקה לקבוע כי ידיעתו של פרקליט כלשהו על ההחלטה שקולה להמצאה לידי המערער, שכן אין בידיעה כזו בהכרח כדי להניע את תהליך השקילה וההחלטה לגבי הגשתו של הליך ערעורי, ואין היא יוצרת אצל המערער מודעות, בכוח או בפועל, לכך שמירוץ המועדים להגשת הליך ערעורי אמנם החל.

זאת ועוד, קביעה כי בנסיבות כגון דא קיימת שקילות בין ידיעה של פרקליט פלוני לבין המצאה עלולה ליצור תקלות רבות, מהן חושש המערער, ובצדק. במהלך העניינים הרגיל, ניתנות החלטות רבות על ידי בתי המשפט. אין כל דרך מעשית לעקוב אחר הידיעה של כל אחד ואחד מן הפרקליטים בפרקליטות לגבי כל אחת ואחת מהחלטות אלה. יצירה של שקילות בין ידיעה כאמור לבין המצאה תגרום לריבוי התדיינויות. היא אף עלולה לתמרץ תמרונים שונים, אשר מטרתם אינה תמיד להביא עניין פלוני לידיעת הגורם הרלוונטי דווקא.

באופן דומה, המשלוח באמצעות הפקסימיליה למשרדי המערער ברחובות אף הוא אינו בגדר המצאה כדין, העשויה להחל את מירוץ המועדים. בצדק ציין המערער, כי בתקנה 485 נקבעה דרך ברורה להמצאה לידי המדינה, על מנת למנוע תקלות וקשיים. יישומה של התקנה פשוט, ויש בה היבט בולט של ביטחון וודאות משפטיים בדבר המועד בו בוצעה המצאה ובו מחל מירוץ המועדים להגשת ערעור. במקרה זה, ההחלטה הומצאה לידי גורם אשר אינו אמון כלל על תהליכי השקילה וההחלטה להגשת הליך ערעורי. במצב זה, לא ניתן לראות בידיעתו של אותו גורם משום תחליף רלוונטי להמצאה, אשר בגינו ניתן להתגבר על הפגם בהמצאה.